מבוא לקלפי הטארוט — מהמשחק האיטלקי לשפה של סמלים, קבלה וסינכרוניות

חפיסה של 78 קלפים — אבל גם היסטוריה של מאות שנים

כשאנחנו פותחים היום חפיסת טארוט, קל לחשוב שהמערכת כפי שאנחנו מכירים אותה — 22 קלפי הארקנה הגדולה ו־56 קלפי הארקנה הקטנה — התקיימה מאז ומתמיד כמערכת רוחנית אחת שלמה. בפועל, ההיסטוריה מורכבת ומעניינת הרבה יותר.

העדויות ההיסטוריות המוקדמות ביותר לטארוט מגיעות מצפון איטליה במאה ה־15, בעיקר מהאזור שבין מילאנו, ונציה, פירנצה ואורבינו. חפיסות כמו Visconti–Sforza נוצרו כחפיסות יוקרתיות, מצוירות ביד ולעיתים מצופות זהב, עבור משפחות אצולה. הן שימשו בראש ובראשונה למשחק קלפים — לא כמערכת עתיקה שהגיעה ממצרים, לא כספר סודי שנכתב בתקופת המקרא, ולא ככלי נבואי שהתקיים מאז העת העתיקה.

זה חשוב, משום שהטארוט שאנחנו קוראים בו היום הוא תוצאה של שכבות שנוספו זו על גבי זו במשך מאות שנים. המשחק האיטלקי סיפק את המבנה. מסורות אזוטריות מאוחרות הוסיפו קבלה, אסטרולוגיה, אלכימיה ומיתולוגיה. אמנים שינו את השפה החזותית. קוראים ופסיכולוגים הוסיפו שפה של ארכיטיפים, תת־מודע וסינכרוניות.

לכן הטארוט אינו רק חפיסה אחת — הוא מסורת מתפתחת.

מה היה בחפיסות המוקדמות?

החפיסה התבססה על ארבע סדרות שכבר היו מוכרות ממשחקי קלפים איטלקיים: גביעים, חרבות, מטות ומטבעות. בכל סדרה היו קלפי מספר וקלפי חצר, וביחד נוצרו 56 הקלפים שאנחנו מכנים היום הארקנה הקטנה.

אליהם נוספו קלפי ניצחון, trionfi או trumps — דמויות ותמונות בעלות מעמד גבוה יותר בתוך המשחק. בהמשך התקבע המבנה של 21 קלפי ניצחון ועוד השוטה, וביחד נוצרה הקבוצה שאנחנו מכנים היום כ־22 קלפי הארקנה הגדולה.

כבר בחפיסות המוקדמות אפשר למצוא דמויות שמוכרות לנו עד היום: הקיסר, האפיפיור, האוהבים, המרכבה, גלגל המזל, המוות, השמש, הירח והעולם. אבל המשמעויות שלהן לא היו עדיין המערכת הפסיכולוגית־רוחנית המלאה שאנחנו מייחסים להן כיום.

הן היו תמונות תרבותיות של אירופה הנוצרית של תקופת הרנסנס — דת, מוסר, חברה, גורל, מוות, כוח, אהבה ומעמד.

אז מתי הטארוט הפך לכלי רוחני ולכלי קריאה?

השינוי המשמעותי התרחש הרבה יותר מאוחר. במאות ה־18 וה־19 החלו כותבים ואוקולטיסטים אירופים לראות בטארוט לא רק משחק אלא מערכת של חכמה נסתרת.

אנטואן קור דה ז׳בלן, למשל, טען במאה ה־18 שהטארוט קשור לחכמה מצרית קדומה. הטענה הזו השפיעה מאוד על הדמיון האזוטרי של אירופה, אך המחקר ההיסטורי המודרני אינו רואה בה תיאור אמין של מקור החפיסה.

אחריו הופיעו קוראים וכותבים שבנו שיטות סדורות יותר של divination — קריאה בקלפים לצורך שאלות, תחזיות והכוונה. במהלך המאה ה־19 התחזק גם הקשר בין הטארוט לקבלה, אסטרולוגיה, אלכימיה, הרמטיקה ומערכות מאגיות מערביות.

כאן הטארוט מתחיל להפוך ממשחק תמונות ל״מפה של היקום״ בעיני האוקולטיסטים.

22 קלפים ו־22 אותיות עבריות

אחת ההתאמות המשפיעות ביותר נבעה מן העובדה שבארקנה הגדולה יש 22 קלפים, ובאלפבית העברי יש 22 אותיות.

אוקולטיסטים מערביים החלו לשייך את 22 קלפי הארקנה הגדולה ל־22 האותיות העבריות ול־22 הנתיבים שבעץ החיים הקבלי. בהמשך נוספו לכל נתיב גם הקשרים אסטרולוגיים, יסודות, צבעים, סמלים ומערכות מיתולוגיות.

חשוב לדייק: הקישור הזה אינו חלק מהמקור ההיסטורי של קלפי הטארוט במאה ה־15, וגם אינו שיטה יהודית מסורתית לקריאת קלפים. מדובר בהתפתחות של הקבלה ההרמטית — Hermetic Qabalah — שבה אוקולטיסטים אירופים לקחו מושגים מן הקבלה היהודית ושילבו אותם עם אסטרולוגיה, אלכימיה, נצרות מיסטית, מאגיה טקסית ומסורות נוספות.

ההבחנה הזו מאפשרת לנו ליהנות מהעושר של הקשרים העבריים והקבליים בלי לטעון בטעות שהטארוט עצמו נוצר בתוך היהדות.

שחר הזהב — המקום שבו המערכות התחברו

אחד הגופים המשפיעים ביותר על הטארוט המודרני היה המסדר ההרמטי של שחר הזהב — Hermetic Order of the Golden Dawn. הוא נוסד בלונדון בשנת 1888, בתוך גל ההתעניינות העצום באוקולטיזם, ספיריטואליזם, מיסטיקה, קבלה, מצרים העתיקה ומסורות סודיות שאפיין את בריטניה הוויקטוריאנית בסוף המאה ה־19.

חשוב להבין מה היה שחר הזהב: לא כנסייה, לא זרם יהודי או נוצרי, ולא מועדון לקריאת עתידות. הוא היה מסדר חניכה אזוטרי — מעין בית ספר סודי ומדורג למסורת המאגית המערבית. החברים עברו דרגות, טקסי חניכה ולימוד מסודר. ככל שהתקדמו הם נחשפו לעוד שכבות של קבלה הרמטית, אסטרולוגיה, אלכימיה, טארוט, סמליות מצרית, גאומנטיה, מאגיה טקסית ושיטות מדיטטיביות ודמיוניות.

מי הקים את שחר הזהב?

שלושת המייסדים המרכזיים היו William Wynn Westcott, Samuel Liddell MacGregor Mathers ו־William Robert Woodman. שלושתם הגיעו מעולם הבונים החופשיים והיו קשורים גם ל־Societas Rosicruciana in Anglia — SRIA, אגודה רוזיקרוציאנית אנגלית שיועדה לבונים חופשיים שהתעניינו בקבלה, הרמטיקה, רוזיקרוציאניזם וסמליות אזוטרית.

Westcott היה רופא וחוקר מקרי מוות בלונדון, מארגן מוכשר ובעל עניין עמוק בקבלה ובמסורות סודיות. Mathers היה המוח הטקסי והסיסטמטי של המסדר: הוא בנה חלק גדול מן הטקסים, פיתח את מבנה ההקבלות והיה אחראי במידה רבה להפיכת חומר אזוטרי מפוזר למערכת שניתן ללמוד ולתרגל. Woodman היה רופא ובכיר ב־SRIA, והעניק למסדר החדש גם קשר ומעמד בתוך העולם הרוזיקרוציאני והמאסוני של התקופה.

לסיפור הייסוד עצמו יש גם שכבה כמעט מיתולוגית. Westcott טען כי הגיעו לידיו כתבי צופן — Cipher Manuscripts — שכללו מתווים לטקסים ולדרגות, וכי באמצעותם נוצר קשר עם אדפטית גרמנייה בשם Anna Sprengel שנתנה הרשאה להקים מקדש באנגליה. חוקרים מאוחרים הטילו ספק בחלקים מן הסיפור ובאותנטיות של שרשרת הסמכות הזאת. מה שברור יותר מבחינה היסטורית הוא ש־Westcott ו־Mathers הם שבנו בפועל את המערכת שאנו מכירים כשחר הזהב.

איפה הם פעלו?

המקדש הראשון והמרכזי, Isis-Urania, נוסד בלונדון בשנת 1888. באותה שנה נוסדו גם מקדשים ב־Weston-super-Mare וב־Bradford. בשנת 1893 נוסד מקדש Amen-Ra באדינבורו, ו־Mathers הקים בפריז את מקדש Ahathoor. בהמשך הופיעו גם שלוחות וקבוצות המשך מחוץ לבריטניה.

לונדון של סוף המאה ה־19 הייתה מקום מתאים במיוחד לתנועה כזאת. באותה עיר ובאותן שנים פעלו תיאוסופים, ספיריטואליסטים, בונים חופשיים, רוזיקרוציאנים, חוקרי נפש, אמנים, משוררים וחוקרי דתות. הספריות והמוזיאונים — ובמיוחד ה־British Museum — סיפקו לחברי המסדר גישה לטקסטים, דימויים וחומרים מצריים, קבליים, יווניים והרמטיים שהוזנו לתוך השפה הסמלית שלהם.

למה הם התאגדו?

המטרה הייתה לבנות מסלול לימוד וחניכה למסורת האזוטרית המערבית. במקום להשאיר קבלה, אסטרולוגיה, אלכימיה, טארוט ומאגיה כתחומים נפרדים, שחר הזהב ניסה לחבר אותם למפה אחת.

השלבים הראשונים במסדר התמקדו בעיקר בלימוד, בסמליות ובטקסי חניכה. בהמשך, ובעיקר במסגרת המסדר הפנימי שנקרא R.R. et A.C. — Ordo Rosae Rubeae et Aureae Crucis, הועבר דגש רב יותר על עבודה מאגית ומיסטית מעשית. כך נוצרה תפיסה שלפיה ידע אזוטרי אינו רק חומר לקריאה אלא דרך של הכשרה הדרגתית ושינוי התודעה.

גם המבנה הארגוני היה חלק מהעניין. הם אימצו מן הבונים החופשיים והרוזיקרוציאנים מודל של דרגות, טקסים, סיסמאות ושמות מאגיים, אבל חידשו בדבר משמעותי: נשים יכלו להצטרף ולעבור חניכות לצד גברים. בין החברות הבולטות היו Florence Farr, Annie Horniman ו־Moina Mathers, ובתקופה מאוחרת יותר גם Pamela Colman Smith. בין החברים הידועים היו W. B. Yeats ו־Arthur Edward Waite.

מי פעלו במקביל להם?

שחר הזהב לא פעל בחלל ריק. הוא היה חלק ממה שמכונה לעיתים התחייה האוקולטית של סוף המאה ה־19.

המקבילה החשובה ביותר הייתה Theosophical Society — החברה התיאוסופית, שנוסדה ב־1875 סביב Helena Blavatsky ו־Henry Steel Olcott. התיאוסופיה עסקה גם היא בחכמה נסתרת, גלגול נשמות, מיסטיקה ודת השוואתית, אבל נטתה יותר ויותר לכיוון מסורות הודיות ובודהיסטיות. שחר הזהב, לעומתה, ביקש לבנות מסלול מערבי יותר המבוסס על הרמטיקה, רוזיקרוציאניזם, קבלה, אסטרולוגיה ומאגיה טקסית.

לצדם פעלה Hermetic Society של Anna Kingsford ו־Edward Maitland, שחיברה נצרות אזוטרית, קבלה, גנוסטיקה, ניאו־אפלטוניזם ומיתולוגיה. בעולם האחוותי פעלו הבונים החופשיים וה־SRIA; בצרפת התפתחו מסגרות מרטיניסטיות; ובמרחב הרחב יותר פעלו אגודות ספיריטואליסטיות שעסקו בסיאנסים, מדיומים ותקשורת עם המתים.

אלה לא היו ארגונים זהים, אבל כולם ניסו לענות על צורך דומה של התקופה: למצוא רובד של משמעות רוחנית ומיסטית מעבר לדת הממוסדת מצד אחד ולמטריאליזם המדעי המתפתח מצד שני.

למה שחר הזהב כל כך חשוב לטארוט?

מפני שבתוך שחר הזהב הטארוט הפך מחפיסת קלפים עם מסורת ניבויית למערכת מסודרת של correspondences — הקבלות. קלף כבר לא היה רק ציור עם שם. הוא יכול היה להיות משויך גם לאות עברית, לנתיב בעץ החיים, למזל או לכוכב, ליסוד, לצבע, לספירה, לשם אלוהי ולעולם מיתולוגי.

גם הארקנה הקטנה קיבלה מבנה עמוק יותר. ארבע הסדרות נקשרו לארבעת היסודות, קלפי המספר נקשרו לעשר הספירות, וחלקם קיבלו התאמות למקטעים אסטרולוגיים בגלגל המזלות.

המטרה לא הייתה רק לזכור עוד פירושים. הרעיון היה שכל הסמלים הם חלק מאותה מפה: עץ החיים, האותיות, הכוכבים, הצבעים, היסודות והקלפים מדברים בשפות שונות על אותם כוחות.

מכאן אפשר להבין מדוע השפעת שחר הזהב מגיעה כמעט לכל מקום בטארוט המודרני. Arthur Edward Waite ו־Pamela Colman Smith צמחו מתוך העולם הזה ויצרו את Rider–Waite–Smith; Aleister Crowley לקח את אותה תשתית לכיוון שונה ויצר עם Lady Frieda Harris את Thoth Tarot. גם כאשר קורא מודרני אינו מכיר את שחר הזהב בשמו, רבות מן ההתאמות שהוא משתמש בהן הגיעו אליו דרך המסורת הזאת.

זו אחת הסיבות לכך שכאשר אנחנו קוראים היום טארוט באופן אזוטרי, אנחנו מרגישים שהקלף מחזיק כמה שפות במקביל: תמונה, מספר, יסוד, אסטרולוגיה, קבלה, מיתולוגיה וארכיטיפ — מערכת רב־שכבתית ששחר הזהב תרם רבות להפיכתה לשפה אחת.

שכבות של סמלים ומיתולוגיה

קלפי הטארוט המודרניים נשענים על שפה סמלית שנאספה ממקורות רבים: מצרים העתיקה, יוון ורומא, המקרא והקבלה, הנצרות, אסטרולוגיה, אלכימיה והרמטיקה. בחפיסות שונות אפשר לפגוש ספינקסים, דמויות אלים ואלות, אותיות עבריות, סמלי מקדש, מלאכים, כוכבים וסמלים אלכימיים — כאשר חלקם נכנסו למסורת הטארוט רק בשלב מאוחר דרך האוקולטיזם האירופי ושחר הזהב.

במאמר המבוא נסתפק בהבנת העיקרון הזה. את מקורם של הסמלים והמיתולוגיות, הדוגמאות מן החפיסות השונות והאופן שבו הם משפיעים על פירוש הקלפים נפתח בנפרד במאמר סמלים ומיתולוגיה בטארוט.

למה יש ויכוח על המספור של הארקנה הגדולה?

גם המספרים שאנחנו רואים על הקלפים אינם אחידים בכל המסורות.

השוטה, למשל, לא תמיד נתפס באופן היסטורי כ״קלף הראשון״. בחלק מן המסורות הוא היה ללא מספר, ובמערכות אזוטריות מאוחרות הוא קיבל את המספר 0 והוצב לפני הקוסם כחלק ממסע סמלי שמתחיל לפני המספר 1.

המחלוקת המוכרת ביותר נוגעת לקלפים כוח וצדק.

במסורת Tarot de Marseille נהוג למצוא את צדק כקלף VIII ואת כוח כקלף XI.

Arthur Edward Waite החליף ביניהם בחפיסת Rider–Waite–Smith: כוח הפך ל־VIII וצדק ל־XI. Waite עצמו כתב שעשה את ההחלפה מסיבות שסיפקו אותו, בלי לפרט אותן בספר הפומבי שלו. בתוך ההקשר של שחר הזהב ההחלפה מאפשרת לסדר את ההתאמות האסטרולוגיות והעבריות בדרך מסוימת — כוח עם מזל אריה וצדק עם מאזניים.

Aleister Crowley, לעומת זאת, בחפיסת Thoth קרא לקלף VIII בשם Adjustment ולקלף XI בשם Lust. הוא לא הסתפק בשינוי המספרים או השמות; הוא גם ערך שינויים נוספים במערכת ההתאמות האזוטרית.

לכן כשקוראים חפיסות שונות חשוב לבדוק באיזו מסורת אנחנו נמצאים. מספר הקלף הוא חלק מן השיטה — לא אמת אוניברסלית אחת שאין עליה מחלוקת.

Rider–Waite–Smith — החפיסה ששינתה את הדרך שבה אנחנו רואים טארוט

בשנת 1909 פורסמה אחת החפיסות המשפיעות ביותר בהיסטוריה של הטארוט המודרני.

Arthur Edward Waite, שהיה חבר בשחר הזהב, תכנן את המערכת ואת הכיוון הסמלי. Pamela Colman Smith — אמנית, מאיירת וחברה אף היא בשחר הזהב — ציירה את 78 הקלפים.

לכן יותר ויותר מקובל היום לקרוא לחפיסה Rider–Waite–Smith או Smith–Waite, ולא למחוק את חלקה של Pamela Colman Smith מן השם.

החידוש העצום שלה לא היה רק בארקנה הגדולה. Smith יצרה סצנות מצוירות גם כמעט לכל קלפי המספר של הארקנה הקטנה.

במקום לראות רק חמישה גביעים או שבע חרבות, פתאום הופיעו אנשים, תנוחות גוף, מבטים, נופים, מרחקים, צבעים ויחסים בין דמויות.

המהלך הזה הפך את הארקנה הקטנה לסיפורית מאוד. עכשיו אפשר היה לקרוא לא רק את המספר והסדרה אלא גם את מה שהדמות עושה, לאן היא מסתכלת, מה נמצא מאחוריה, מה היא אינה רואה ואיך קלף אחד ״פונה״ אל קלף אחר בפריסה.

זו אחת הסיבות שחפיסת Rider–Waite–Smith הפכה לבסיס של אינספור חפיסות מודרניות.

קראולי וה־Thoth — אותה מסורת, אבל שפה אחרת

Aleister Crowley היה גם הוא חבר בשחר הזהב בצעירותו, אך בהמשך פיתח מערכת אזוטרית משלו במסגרת Thelema.

בשיתוף עם Lady Frieda Harris הוא יצר את חפיסת Thoth. חשוב לדייק כאן: Crowley הגה, תכנן והסביר את המערכת; Harris היא האמנית שציירה את הקלפים בפועל.

Thoth שומרת על חלק גדול מן התשתית של שחר הזהב — קבלה, אותיות עבריות, אסטרולוגיה, אלכימיה וארבעת היסודות — אבל Crowley משנה שמות, דגשים וחלק מן ההתאמות ומוסיף את העולם התלמי שלו.

Justice הופך ל־Adjustment. Strength הופך ל־Lust. Temperance הופך ל־Art. Judgement הופך ל־The Aeon.

הציורים של Harris אינם מספרים תמיד סצנה יומיומית כמו אצל Pamela Colman Smith. הם יותר מופשטים, גאומטריים, אנרגטיים וסמליים. לכן אותו קלף יכול להרגיש שונה לגמרי בחפיסת Thoth ובחפיסת Rider–Waite–Smith, גם כאשר המבנה הבסיסי של הטארוט עדיין נמצא מתחתיו.

ארכיטיפים ומיתולוגיות — למה הדמויות מרגישות מוכרות גם כשאיננו מכירים אותן?

הקוסם, האם הגדולה, האב, הנזיר, האוהבים, המוות, השטן, המגדל, הירח והשמש הם יותר משמות של קלפים.

הם מזכירים דמויות ומצבים שמופיעים שוב ושוב במיתולוגיות, באגדות, בדתות ובסיפורים של תרבויות שונות.

אפשר לקרוא את הקיסר דרך דימויים של מלך, אב, חוק וסמכות. את הכוהנת הגדולה דרך דמויות של שומרת סף, אורקל, חכמה נסתרת או אלה ירחית. את המוות דרך סיפורי ירידה לשאול והתחדשות. את המגדל דרך המוטיב האנושי של מבנה שנבנה גבוה מדי ומתפרק.

הקשרים כאלה אינם אומרים שכל קלף נלקח ישירות ממיתוס מסוים. הם אומרים שהדימוי מפעיל משפחה של סיפורים מוכרים.

זו אחת הדרכים שבהן הטארוט נהיה ארכיטיפי.

ומה הקשר של יונג?

Carl Gustav Jung לא תכנן את Rider–Waite–Smith, לא היה חבר בשחר הזהב ולא יצר את מערכת ההתאמות של הטארוט.

החיבור בין יונג לטארוט נעשה בעיקר דרך קוראים וכותבים מאוחרים שמצאו במושגים שלו שפה מצוינת לתיאור מה שקורה בקריאה.

יונג דיבר על ארכיטיפים — דפוסים ותמונות עמוקות שחוזרות במיתוסים, חלומות, אגדות וחיי הנפש — ועל הדרך שבה סמלים מאפשרים לנו לפגוש תכנים שאינם תמיד זמינים למחשבה הישירה.

מנקודת מבט כזו, קלף אינו חייב להיות ״תחזית״ כדי להיות משמעותי. הוא יכול לפעול כמו חלום: תמונה שמפעילה אסוציאציות, רגשות וזיכרונות ומאפשרת לנו לראות חלק מן הסיפור שלנו מזווית חדשה.

סינכרוניות — איך קלף אקראי יכול להרגיש מדויק כל כך?

זו אחת השאלות הגדולות ביותר בקריאת טארוט.

מערבבים 78 קלפים. שולפים כמה מהם בלי לדעת מה ייצא. ובכל זאת לפעמים נוצרת פריסה שמרגישה כאילו היא מדברת בדיוק על האדם, היחסים או הצומת שנשאלו.

איך אפשר להבין את זה?

אין תשובה אחת שחייבים לקבל.

בגישה רוחנית אפשר להחזיק בעקרון שלפיו שום דבר אינו מקרי: הרגע שבו נשאלה השאלה, מי שמערבב את הקלפים, הקלף שנשלף והמצב שבו אנחנו נמצאים הם חלק מאותו שדה של משמעות. לפי תפיסה כזו, האקראיות אינה חסרת משמעות; היא הדרך שבה המשמעות מקבלת צורה.

אבל חשוב להציג זאת כאמונה או כעמדה רוחנית — לא כעובדה מדעית מוכחת.

יונג הציע מושג שעוזר לחשוב על התופעה בלי לטעון לקשר סיבתי רגיל: synchronicity — סינכרוניות, או צירוף מקרים בעל משמעות. הרעיון הוא ששני אירועים יכולים להיות מחוברים עבור האדם דרך המשמעות שלהם גם כאשר איננו יכולים להראות שאחד גרם לשני.

בקריאת טארוט, אפשר לחשוב על הקלף שנשלף ועל השאלה הפנימית כשני אירועים שנפגשים באותו רגע. ההגרלה יכולה להיות אקראית מבחינה מכנית, ובכל זאת המפגש בינה לבין הסיפור של האדם יכול להיות טעון במשמעות.

ויש גם הסבר פסיכולוגי פשוט יותר

קלפי טארוט עשירים מאוד בדמויות, רגשות, צבעים, קונפליקטים ומצבים אנושיים. כאשר אנחנו שואלים שאלה אמיתית ואז פוגשים תמונה מורכבת, המוח מתחיל לחפש קשרים.

אנחנו מזהים מה בתמונה מושך אותנו, מה מעורר התנגדות, איזו דמות מרגישה מוכרת, מה חסר ומה אנחנו מפחדים לראות.

במובן הזה, האקראיות יכולה להיות דווקא יתרון: היא שוברת את הנתיב המחשבתי הרגיל ומכניסה לשיחה חומר שלא בחרנו מראש.

הפריסה גם יוצרת מסגרת. אותו קלף יקבל משמעות אחרת אם הוא נמצא בעמדת שורש, פחד, פוטנציאל, עבר או תוצאה. השאלה והמיקום מצמצמים את אינסוף האפשרויות ומכריחים אותנו לנהל דיאלוג עם הסמל.

גם כאן צריך לזכור שהמוח האנושי מצטיין בזיהוי תבניות ולעיתים גם רואה קשרים במקום שבו אין קשר אובייקטיבי. לכן קריאה טובה אינה צריכה להוכיח שהקלפים ״ידעו״ משהו. היא צריכה לייצר התבוננות מדויקת, שאלות טובות יותר ואפשרות לבחור בצורה מודעת יותר.

אז האם הטארוט מנבא את העתיד?

אפשר לעבוד עם טארוט בדרכים שונות.

יש מסורות שרואות בו כלי divination — דרך לקבל מידע או הכוונה שמעבר לידע המודע של הקורא. יש קוראים שמשתמשים בו בעיקר ככלי אינטואיטיבי. אחרים רואים בו מערכת פסיכולוגית וסמלית. ורבים משלבים בין הגישות.

בעיניי, השאלה המעניינת אינה רק ״האם הקלף חזה מה יקרה?״ אלא גם ״מה הוא מאפשר לי לראות עכשיו שלא ראיתי לפני רגע?״.

גם כאשר פריסה מציגה פוטנציאל עתידי, היא אינה חייבת להפוך את העתיד לגורל סגור. אנשים משנים החלטות, מערכות משתנות, מידע חדש נכנס והתנהגות יוצרת מסלולים חדשים.

הקלפים יכולים להראות כיוון. אנחנו עדיין חיים את הדרך.

חפיסה אחת — שכבות רבות של משמעות

כאשר אנחנו מחזיקים היום חפיסת טארוט ביד, אנחנו מחזיקים למעשה כמה מאות שנים של התפתחות תרבותית.

יש בה משחק קלפים של הרנסנס האיטלקי. יש בה דמויות מן העולם הנוצרי של אירופה. יש בה קבלה הרמטית ואותיות עבריות. יש בה אסטרולוגיה ואלכימיה. יש בה מקרא ומקדש שלמה, מיתולוגיות יווניות ומצריות, סמלים של שחר הזהב, האמנות של Pamela Colman Smith והחזון של Waite. יש בה גם את Crowley ו־Frieda Harris, שהובילו אותה לכיוון אחר לגמרי.

ובהמשך נוספה גם שפה פסיכולוגית של ארכיטיפים, צל, תת־מודע וסינכרוניות.

זו הסיבה שאין דרך אחת בלבד לקרוא קלף.

אפשר להתחיל מן הציור. אפשר מן המספר. אפשר מן היסוד. אפשר מן האות העברית, מן המזל, מן המיתולוגיה או מן התחושה שהקלף מעורר. אפשר לבדוק את האור ואת הצל שלו, את המקום שלו בפריסה ואת היחסים שלו עם הקלפים האחרים.

כל שכבה מוסיפה קול נוסף לשיחה.

ובסופו של דבר, הטארוט נעשה חי ברגע שבו כל השפות האלה פוגשות שאלה אמיתית של אדם אמיתי.